טבריה, השוכנת לחופי אגם הכנרת, נוסדה בשנת 19 או 20 לסה"נ בידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס (שלט בשנים 37-14 לסה"נ). ביהדות נחשבת טבריה לאחת מארבע ערי הקודש, יחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-י"ט. על-פי הברית החדשה פעלו בסביבתה ישו הנוצרי ושליחיו, והיא שימשה מוקד עלייה לרגל לצליינים במשך מאות שנים.
במהלך ההיסטוריה ידעה העיר עליות ומורדות. עד כיבוש הארץ בידי המוסלמים (638 לסה"נ) הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ-ישראל. בתקופה הצלבנית (1187-1099) הועתקה העיר צפונה ונבנתה בשטח העיר המודרנית. כבירת נסיכות הגליל הייתה טבריה בתקופה זו מרכז לצליינים. לאחר קרב קרני חיטין (1187 לסה"נ) ובתקופה הממלוכית (1516-1250) עמדה העיר בשיממונה. במאה ה-ט"ז פעלו דון יוסף, יהודי בעל השפעה רבה בחצר הסולטאן התורכי, ודונה גרציה נשיא, אשת עסקים יהודיה, למען חידוש היישוב היהודי בעיר, אך עם פטירתם נכשל המפעל. בסוף המאה ה-ט"ז ובראשית המאה ה-י"ז התגוררו רוב יהודי טבריה, שסבלו מפשיטות שוד ואלימות מצד הפלאחים הערבים, בצפת. במהלך המאה ה-י"ח שלט בעיר ד'אהר אל-עומר, בדואי ממשפחת זיידאן, והוא אכלס אותה ביהודים ובנוצרים, בעלי בריתו במאבקו בפחה של דמשק. ד'אהר אל-עומר בנה רובע יהודי מוקף חומה, והקהילה היהודית בעיר גדלה. בשנת 1742 הטיל הפחה של דמשק, סלימאן אל-עט'ם, מצור על טבריה, אך לא הצליח לכובשה. שלוש שנים אחר כך העתיק ד'אהר אל-עומר את מושבו לעכו והפקיד על טבריה את בנו, צו'לייבי. בניו האחרים של ד'אהר אל-עומר מרדו בו בניסיון לקבל נתחים משלטונו בגליל. הם התבצרו בטבריה ובשנת 1754 צר ד'אהר אל-עומר על העיר כחודש ימים עד שנכנעו הבנים. בשנת 1759 פקדו את העיר שתי רעידות אדמה חזקות. ההריסות שוקמו בחלקן בידי צ'ולייבי. עם מותו של ד'אהר אל-עומר (1775) התערער המצב הביטחוני באזור והיישוב היהודי בטבריה התדלדל. בשנת 1837 התחוללה רעידת אדמה חזקה, וזו החריבה את צפת ופגעה אנושות בטבריה. בתקופה זו אִפשר השלטון העות'מאני למתיישבים חדשים להתגורר בטבריה, ומכאן ואילך גדל מספר היהודים בעיר עד שהיוו את רוב אוכלוסייתה. ואולם צפיפות המגורים, הרעב והמגפות הקשו על החיים בעיר. זאת ועוד, פרנסתם העיקרית של היהודים בטבריה, כמו בערים אחרות, התבססה על תרומות שנאספו מהקהילות היהודיות בתפוצה. השמרנות הקנאית של הקהילה מנעה את פיתוח החיים הכלכליים ופרצה את תחום החינוך היהודי לפני פעילויות מיסיונריות בשירות מוסדות נוצריים שפעלו במקום. שיפור מסוים במעמדה הכלכלי של העיר חל רק בסוף המאה ה-י"ט ובראשית המאה ה-כ', כאשר קמו המושבות הראשונות על אדמות החברה להתיישבות יהודית בארץ-ישראל, שנרכשו בעמק הירדן ובגליל התחתון. בעקבות הידוק הקשרים בין היישוב למושבות נהפכה טבריה למרכז לפעילות ההתיישבות החקלאית באזור. בעקבות הגידול באוכלוסייה היהודית גדלה הצפיפות ברובע היהודי והחלו להיבנות בניינים על שרידי החומה ומחוצה לה. הבתים הראשונים נבנו מדרום לחומה והיוו את הגרעין להקמתה של שכונה יהודית חדשה - "אחווה".
בתערוכה מוצגים הדפסים מאוסף המוזיאון הימי הלאומי. ההדפסים, שחלקם נעשו בידי אמנים בעלי שם ובהם דה-לבורד, רוברטס, ואן דה וולדה, דה ברויין וברטלט, מתארים את חופי הכנרת, את העיר טבריה, מרחצאותיה ואת המקומות הקדושים לנצרות ובהם כפר נחום ומגדלה.