ב"פרקי אבות" נאמר: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (ד', כ'). הדברים נאמרו לגבי קנקן רגיל. לא כך הדבר לגבי קנקן עתיק, הראוי להסתכלות ואף למחקר, גם הוא עצמו ולא רק מה שיש בו, דהיינו תכולתו.
הקנקנים נמשים מן הים הן על ידי דייגים, המעלים את הקנקנים ברשתותיהם, והן על ידי משלחות ארכיאולוגיות תת־ימיות. מרבית הקנקנים נמשו על ידי ספינות הדיג, הגוררות אחריהן רשתות דמויות שק. אלו נגררות על קרקעית הים וכשהן מועלות לספינה עם הדגה, נמצאים בהן לעתים קנקנים, ששכנו במעמקי הים והועלו ברשת. עיקר הקנקנים נמשו באכזיב, עכו, שקמונה, עתלית, דאר, קיסריה, מכמורת, אשדוד, אשקלון ועזה.
קנקני האגירה, הנמשים מקרקעית הים, הינם עדות אילמת לספנות ולסחר הימי באגן המזרחי של הים התיכון בעת העתיקה. מפליאה מידת השתמרות הכלים. חלק גדול מהם תמימים והשינוי העיקרי הבולט הינו הצמידה הימית, המשמשת קריטריון לאבחנת קנקנים, שנמשו מן הים.
מקורם העיקרי של הכלים הינו באניות טרופות, אך אין ממצא של קבוצת קנקני אגירה מלמד בהכרח על אנייה טרופה במקום, שכן בעת מצוקה, בשל סערות ים או סכנת טביעה מסיבה כלשהי, הושלך מטען האנייה לים.
הקנקנים בעלי הפה הצר נועדו להובלת נוזלים, בעיקר שמן ויין, דבר שהכתיב את הצורך באטימת הדפנות הפנימיות למניעת חלחול הנוזל. חומר האיטום הינו בעיקר שרף אורנים, אך היה שימוש גם בשעווה, בביטומן ובזפת וכן טבילה בחומר גירני.
דגנים לא הובלו בקנקנים. מאז למד האדם לאטום את דפנות כלי השיט בצורה הרמטית, ולמנוע חדירת לחות, אפשר היה להעביר דגנים בבטן האנייה בשקים ואף בתפזורת, ובכך לנצל את כל נפח כלי השיט, דבר שאינו אפשרי בהובלה בקנקנים.
בנוסף על יין ושמן, שהיוו את המרכיב העיקרי בהובלה, שימשו הקנקנים גם להובלת דבש ופירות מיובשים, שלא נזקקו לדפנות אטומות.
צורת הקנקנים נגזרה מאופני הובלתם, נשיאתם ופריקתם. קנקן האגירה הותאם להובלה הימית. גוף הקנקן נוטה בהתפתחותו לדפנות ישרות, דהיינו לגוף גלילי, על מנת שהמגע בין קנקן לקנקן יהיה מירבי וימנע נקודות תורפה במקומות חיכוך בודדים העלולים להביא לשבירת הקנקן בעת טלטול סערות הים. בסיסי הקנקנים מחודדים כדי שאפשר יהיה לקבעם בשורה התחתונה בדרגש מחורר או בין הצלעות לחיזוקי האורך, ויחד עם זאת לאפשר מגע מרבי בין הדפנות.
היעדר ממצא פקקים בחפירות תת־ימיות באגן המזרחי של הים התיכון מביא למסקנה, שהפקקים נעשו מגושי טין "קשה־כעור", שהונח על חומר אורגני מתכלה (בד, עץ, עלי גפן). פקקים נעשו גם מגבס, שעם, שעווה, אבן גיר, עצם ופוצולנה - תערובת של אפר וולקני, גיר כתוש וצרורות אבן.
מן הממצאים מצטיירת תמונה של סחר מפותח וענף בכל התקופות, החל מתקופת הברונזה המאוחרת ועד לתקופה הערבית הקדומה. קנקן האגירה הותאם במבנהו להובלה בים, כך שצורתו אינה משתנה באופן יסודי מתקופה לתקופה.