עוגנים

אירוע קבוע

:

אבשלום זמר

נגיש

לפרטים נוספים:

04-6030800

שתפו

אחת מדאגותיו של הספן בכל הדורות היא מידת יכולתו לעצור את כלי השיט שלו בשעת הצורך, כשהוא נמצא בים הפתוח. יורדי־הים הראשונים פתרו בעיה זו בהשליכם לקרקעית הים אבן קשורה בחבל. אם הים איננו סוער מאפשרת האבן עגינה טובה מכוח משקלה בלבד. במרוצת הזמן למד הספן להתאים את גודל האבן ומשקלה לכלי השיט. ככל שכלי השיט הלכו וגדלו נעשו העוגנים כבדים יותר. האניות הגדולות הבטיחו את כושר העגינה שלהן בהגדלת מספר העוגנים. גם בעלי הסירות לא סמכו על עוגן יחיד ותמיד נמצאו בסירה עוגנים נוספים. בעוגן אחד או שניים נעשה שימוש יום־יומי בתנאי ים רגילים, וביתר העוגנים השתמשו רק כאשר היה צורך לעגן את האנייה במצב חירום של ים סוער.

העוגנים הקדומים ביותר, בתקופת הברונזה התיכונה, היו לוחות אבן, לעתים מעובדים, שבקצה אחד שלהם נחצב נקב להשחלת החבל. מאחר שהאבן מאבדת כשליש ממשקלה במים היה צורך בעוגנים גדולים וכבדים. משקלם של עוגני האניות היה בדרך כלל בין 80 ל־200 ק"ג, אם כי נמצאו עוגנים במשקל 500 ק"ג, ולמרות זאת הוחזקו בכל כלי שיט מספר רב של עוגני אבן. השימוש בעוגנים היה מהחרטום ומהירכתיים. להורדתם אל קרקעית הים או להרמתם נעזרו המלחים במנור (קורת) המפרש כמנוף, ולכן הונחו העוגנים על הסיפון בקרבת קצה המנור באזור החרטום והירכתיים.

כבר בתקופות קדומות נוכחו יורדי־הים, שאין לסמוך רק על משקלו של עוגן האבן, ושאפשר לשכלל אותו על ידי הגדלת יכולתו להיאחז בקרקעית. בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה־י"ג לפני סה"נ) פותח טיפוס חדש של עוגן אבן המאופיין בנקב אחד בחלקו העליון ושני נקבים בחלקו התחתון. דרך שני הנקבים התחתונים הוחדרו וקובעו כפיסי עץ, ואלה ננעצו לתוך החול ושיפרו את אחיזת העוגן בקרקעית הים. תחילה היו עוגני האבן מטיפוס זה גדולים וכבדים, אולם ככל שגבר השימוש בהם ונלמד יתרונם, הקטינו יורדי־הים את ממדי העוגנים ואת מספר העוגנים הרזרביים בכל כלי שיט.

במאות ז'-ו' לפני סה"נ פותח עוגן המורכב מגזע מרכזי שממנו מסתעפות זרוע אחת או שתיים. כדי שהעוגן יתייצב תמיד כשאחת הזרועות ננעצת בקרקעית הים הוסיפו בחלקו העליון, בניצב לשתי הזרועות, מוט רוחבי (מטה העוגן). תחילה יוצרו עוגני העץ עם מטות אבן קבועים; בהמשך יוצרו מטות עשויים עץ עם מילוי עופרת, ומאוחר יותר יוצרו מטות העוגן מעופרת. בסוף תהליך ההתפתחות של עוגני העץ השתמשו במטות עופרת ניידים (מאות ב' לפני סה"נ עד ג' לסה"נ). ניתוק המטות מן הגזע המרכזי והנחתם בנפרד איפשר אחסון יעיל יותר של העוגנים הרזרביים באנייה וניצול נכון יותר של המרחב בכלי השיט.

שליטתם של הרומאים על מקורות הברזל ומיומנותם בהפקתו ובעיבודו, הביאו לכך שבמאות ה־ב' וה־ג' לסה"נ הוחל לייצר עוגנים מברזל מחושל, הדומים בצורתם לעוגני העץ. יתרונותיו הבולטים של עוגן הברזל - בחוזקו, במשקלו ובאחידות טכניקת היצור - הפכוהו לעוגן המועדף, גם במהלך התקופה הביזנטית תוך שינויים מעטים בלבד.

בימי הביניים יוצר טיפוס חדש של עוגן ברזל הנקרא "עוגן החתול". העוגן נוצק מברזל מחושל ולו גזע מרכזי, שממנו מסתעפות ארבע עד שבע זרועות המסתיימות בעוקצים. מערך זה של זרועות איפשר שבכל צורה שהעוגן ייפול תינעץ אחת מזרועותיו בקרקעית הים.

מטבע הדברים, עוגנים משוכללים הם גם יקרים, ולכן בכל הדורות המשיכו בעלי כלי השיט הקטנים ומעוטי האמצעים להשתמש בעוגני האבן הזמינים, וכך בכל התקופות ובכל הימים היו נפוצים זה בצד זה עוגני אבן ועוגני מתכת משוכללים.

צורת העוגן ואופן הכנתו מעידים במידה רבה על הרמה הטכנולוגית של עושהו. עוגני אבן יכולים להיות בשימוש מאות בשנים, כשהם עוברים בירושה מדור לדור. לכן רק כאשר העוגן נמצא במכלול ארכיאולוגי עם חפצים אחרים, כגון כלי חרס, מטבעות וכדומה, או באתר ארכיאולוגי ביבשה או באיורים על מטבעות, פסיפסים
וכדומה - רק אז אפשר לתארך את השימוש האחרון בעוגן.

מציאת עוגנים בקרקעית הים אינה מעידה בהכרח על מקומה של אנייה טרופה. יש עוגנים שהושלכו לקרקעית הים, אך מסיבות שונות לא הורמו חזרה; למשל, עוגנים שנאחזו בחוזקה בקרקעית הים וניטשו, או כאשר לא היה לספנים זמן להעלות את העוגן בגלל סערה פתאומית או התקרבות אויב, והם ניתקו את העוגן ומיהרו להפליג מהמקום.

צורתו של העוגן השתנתה עקב התפתחויות טכנולוגיות. צורתו היא תולדה של צרכים תפקודיים, אשר לא השתנו במשך אלפי שנים. השכלולים היו תוצאה של ניסיון להשתמש בחומרים בעלי תכונות מתאימות.

 

לתערוכה החדשה - הקומה ה-3 מסע בזמן>>> לחצו כאן

למעבר למגזין הדיגיטלי של המוזיאון הימי הלאומי >>> לחצו כאן

למידע נוסף אנא השאירו פרטים וצוות המוזיאון ייצור עמכם קשר, תודה